אתונה וירושלים

חזי‭ ‬עמיאור

התרבות העברית במפנה המאות התשע־עשרה והעשרים הייתה נועזת, מהפכנית אפילו. עם זאת הדיאלוג שניהל שאול טשרניחובסקי (1875–1943) עם תרבות יוון בעומדו מול פסלו של אפולו, המסמל את האסתטיקה, הכוח והיופי, הכה בתדהמה את קוראיו. המשורר הצעיר הושיט ידו לשלום אל האלילוּת היוונית, האויבת המושבעת של היהדות. טשרניחובסקי, לימים המתרגם לעברית של שירת הומרוס, פנה בהערצה אל יצר החיים היווני, אל רוח החופש ואל האמנות: ״אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה, אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי״. לראשונה הציע טשרניחובסקי פיוס עם האלילות בשם היהדות הקמה לתחייה ״מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת״.

באחת משורות השיא של השיר ניצב היהודי מול אפולו וקורא: ״בָּאתִי עָדֶיךָ, הַאִם הִכַּרְתָּנִי? הִנְנִי הַיְּהוּדִי: רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים!״ בגרסה הסופית של השיר, כפי שפורסם בספרו ׳חזיונות ומנגינות׳, עומד טשרניחובסקי על נצחיות המאבק שבין שני העולמות. עם זאת בכתב יד מוקדם זה, שקדם לנוסח השיר בדפוס, במקום המילים האחרונות כתב: ״הִנְנִי הַיְּהוּדִי: הָפוּךְ זֶה חוֹתָמְךָ!״

המילים ״זֶה חוֹתָמְךָ!״ עונות על השאלה ״הַאִם הִכַּרְתָּנִי?״ בכך מבקש המשורר להפנות את הקורא אל הסיפור המקראי של יהודה וכלתו תמר ואל סיפור החותם והפתילים בבראשית לח. באמצעות החותם והפתילים מוכיחה תמר את יהודה על יחסו הלא־הוגן כלפיה ומביאה אותו להודות בחטאו ובצדקתה. פרשה זו היא שהביאה לכינון שושלת בית דוד.

תפיסתו של טשרניחובסקי את עמידת היהדות מול היוונות לא הייתה אפוא מלכתחילה תפיסה של מריבה נצחית בין אויבים, כפי שהתבטאה בגרסה הסופית של השיר. בעיניו זו הייתה מחלוקת בתוך המשפחה, והוא מייסר בה את יוון – האחות החזקה מן השתיים – על בגידתה בערבות ההדדית. יתרה מזאת, זו הייתה הצעה להשלמה היסטורית הצופנת בחובה עתיד מזהיר לשתי התרבויות.

בעת כתיבת השיר היה טשרניחובסקי, בן העשרים וארבע, סטודנט לרפואה בהיידלברג. יוסף קלוזנר, עמיתו ללימודים באוניברסיטה, היה חברו עוד מימי נערותם באודסה ובן שיחו האינטימי בענייני יצירה כל ימי חייו. כך נאספו אצל קלוזנר טיוטות, מכתבים ורשימות של טשרניחובסקי, שאותו כינה ׳היווני העליז׳. לימים הפקיד קלוזנר חומרים אלה בספרייה הלאומית, ובהם טיוטה זו של אחד משיאי יצירתו של המשורר.