מדריך לעולי רגל לארץ הקודש
שי אשל
הנצרות האורתודוקסית נוכחת בכל רחבי ירושלים. ממנזר המצלבה השוכן בעמק היפהפה שבין מוזיאון ישראל לרחביה עד מנזר סן סימון בפסגת שכונת קטמון, שאף נקראה על שמו (kata moni ביוונית – מתחת למנזר) – מורשת התרבות הביזנטית מונחת ביסודה של ירושלים המודרנית. למרבה האירוניה ככל שאמור הדבר בתקופה המוסלמית, הגיעה הכנסייה האורתודוקסית לשיא השפעתה בירושלים דווקא לאחר שכבשה האימפריה העות'מאנית את האימפריה הביזנטית והחליפה אותה סופית. עתה הוכפף כל מזרח הים התיכון לשלטון אחד ללא הפרדה וגבולות, ונוצרים אורתודוקסים שחיו תחת המשטר העות'מאני, יכלו לנסוע בבטחה לירושלים, וכך עשו.
המאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה התאפיינו אפוא בזרם הולך וגדל של עולי רגל אורתודוקסים מקונסטנטינופוליס, אסיה הקטנה, יוון, אזור הבלקן, רוסיה והרי הקווקז. עולי הרגל נזקקו לבתים לשהות בהם, למדריכים מקומיים שיציגו לפניהם את מסתרי עיר הקודש בשפתם שלהם, למזכרות וכן לספרי הדרכה למקומות הקדושים, ספרים אשר נודעו בשם פּרוֹסְקִינֵטַרְיָה.
מטרתם של ספרי ההדרכה, שנכתבו במקור ביוונית אך תורגמו עד מהרה לכל שפה אורתודוקסית אפשרית, הייתה לשרת את עולי הרגל במהלך ביקורם בירושלים, אך גם לשמש להם מזכרת לאחר שחזרו לארצות מוצאם. אי לכך כללו הפרוסקינטריה לעיתים קרובות איורים יפהפיים. אשר לטקסטים עצמם – הם היו רחוקים מלהיות תיאורים יבשים של המקומות הקדושים וכללו סיפורים הגיוגרפיים, מעשי ניסים ואמרות של אבות הכנסייה ושל ראשוני הנזירים במדבר יהודה. פרוסקינטריון סרבי זה נכתב בשנת 1662, והוא מציג שילוב של דמיון ואמת היסטורית בתיאוריו את אתרי הצליינות הנוצריים.
