אוד מוצל מאש
צילה חיון
ארבעים ואחת פיסות נייר, שוליהן חרוכים, הן עדות אילמת למיזם ספרותי שלא ראה אור מעולם: 'קורפוס חסידיקום' – אנתולוגיה של הסיפור החסידי. את המיזם הגה הסופר הצעיר ש"י עגנון (1887–1970), והוא הציע אותו לפילוסוף הנודע מרטין בובר (1878–1965), אשר ראה בעגנון מייצג נאמן של הרוח היהודית במזרח אירופה. שניהם פנו יחדיו אל המשורר חיים נחמן ביאליק, בעל הוצאת הספרים 'דביר'. ביאליק נענה ליוזמה והזמין את שניהם ליצור את האוסף.
כמה סיפורים הספיקו השניים לכנס ואילו הם? לעולם לא נדע. שרפה שפרצה בבית משפחת עגנון בגרמניה, כילתה את תכולת הבית, את ספרייתו על אלפי כרכיה ואת כל שהיה בחדר העבודה, בין היתר את טיוטת כתב היד של 'קורפוס חסידיקום'.
שברו וצערו של עגנון היו גדולים כל כך עד שעזב את אדמת גרמניה וחזר אל ארץ ישראל, שבה היה עתיד להקים את בית הקבע שלו. בירושלים יכתוב עגנון עוד אלפי דפים וסיפורים רבים, מפעל ספרותי שאין דומה לו במקוריותו ובהשפעתו על הספרות העברית, מפעל שלימים יזכה אותו בפרס נובל בספרות.
לימים פרסם מרטין בובר את הספר 'אור הגנוז', ובו כינס מחדש סיפורים חסידיים והעניק להם פרשנות אוניברסלית קיומית. עגנון, שביצירתו הספרותית שזורים מאות סיפורי חסידים, לא פרסם אותם כמאסף בחייו. רק לאחר מותו ראה אור כתב היד שלו 'סיפורי הבעש"ט', שבו קיבץ את סיפורי הבעל שם טוב. עם זאת אל 'קורפוס חסידיקום' לא שב עגנון מעולם.
כמה עשרות דפים שרופים, ועל גביהם שרידי הסיפורים שאספו בובר ועגנון, שרדו מן השרפה והגיעו אל הספרייה הלאומית בירושלים.
