בודהה חוצה את הסמבטיון
מילכה לוי–רובין
לפני כמאה שנים הגיע לרשות הספרייה הלאומית אוסף של 139 ציורים בודהיסטיים בלתי־מוכרים. רוב הציורים היו העתקים של יצירות שנמצאו במאה התשע־עשרה במקדשים בודהיסטיים ביפן, ובהן דימויים מגוונים של בודהה, ראשי הדת הבודהיסטית ונזירים וכן ציורי נוף. ציורים יפניים־בודהיסטיים אלו רחוקים מאוד מליבת האוסף האצור בספרייה. כיצד אפוא הגיעו אל הספרייה הלאומית של ישראל?
סיפור הגעתם של ציורים אלה לספרייה אכן מרתק. את האוסף תרמה בשנת 1925 אליזבת אן גורדון (1851–1925), נוצרייה אדוקה וציונית נלהבת. גורדון, בעבר מנשות הארמון של המלכה ויקטוריה, ביקרה ביפן בשנת 1891 וכה הוקסמה עד כי בשנת 1907 קבעה את מושבה בקיוטו, שבה התגוררה עד יום מותה. בשנות מגוריה בקיוטו עסקה גורדון בחקר הבודהיזם היפני והרחיבה את אוסף האמנות הבודהיסטי שברשותה. גורדון אימצה את האמונה אשר רווחה בזמנה, כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים, והבריטים הם צאצאי שבט יהודה. היא האמינה כי המפגש בין בית המלוכה היפני לבית המלוכה האנגלי יגרום לאיחוד בין יהודה לישראל, יוביל לחזרה אל ארץ ישראל ויבשר את ימות המשיח. את ההתעוררות הציונית ראתה גורדון כשלב בתוכנית גדולה זו, ועל כן היא הפכה לתומכת נלהבת בתנועה הציונית. גורדון אף מימנה את משלחת התנועה הציונית שיצאה לאוגנדה בשנת 1903 כדי לבחון אם הארץ מתאימה לשמש מולדת לעם היהודי. החלטתה להוריש חלק מאוסף האמנות שלה לספרייה הלאומית של העם היהודי נבעה ללא ספק מתפיסות אלה, שבהן האמינה בלב שלם.
