התקווה חוזרת הביתה
חזי עמיאור
מרבית ההמנונים הלאומיים לא התחילו את דרכם ככאלה. כך גם המנון מדינת ישראל 'התקווה' מאת נפתלי הרץ אימבר (1856–1909), אשר קיבל את מעמדו מכוח האהבה הרבה שזכה לה בקרב העם היהודי.
השיר 'תקוותנו' פורסם לראשונה בשנת 1886 בארץ ישראל. הוא מנה תשעה בתים של שבועות נאמנות לציון, ומתיישבי ראשון לציון התאימו לו מנגינה עממית. השיר התפרסם במהירות בעולם היהודי, וכשהגיע אימבר לארצות הברית, היה שירו ידוע ממנו. השיר בגרסתו המקוצרת, בת שני הבתים, היה להמנון הלא–רשמי של הקונגרסים הציוניים. בארץ ישראל שונו מילות הסיום כדי להמחיש ששבועת השיבה לציון מקוימת בפועל. בין היתר הוחלף הצירוף: "מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ" בצירוף "לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ". ברבות השנים השתרש הנוסח המתוקן ונקרא 'התקווה'.
בשנת תרס"ח (1908) היה אימבר מאושפז בבית חולים יהודי בניו יורק. האתנו–מוזיקולוגית ז'נט רובינסון–מרפי, שפגשה בו בבית החולים, ביקשה ממנו שיכתוב עבורה את מילות 'התקווה'. אימבר לקח נייר של בית החולים ורשם עליו את שני בתי השיר בנוסחם המקורי. רגע לפני שנתן לה את הדף, החליט אימבר – מפאת כבודו של השיר – לקרוע את חלקו העליון, שעליו הופיע סמליל בית החולים.
בשנת 1933 קבע הקונגרס הציוני השמונה–עשר ש'התקווה' הוא המנון העם היהודי. שלוש שנים לאחר מכן העבירה רובינסון–מרפי את הדף שקיבלה מידי אימבר אל הספרייה הלאומית שב"אֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ", בירושלים, "הָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה", כמילות השיר. ברבות השנים התברר שזהו כפי הנראה האוטוגרף היחיד של 'התקווה' בעולם כולו.
,%20%E2%80%AC%D7%90%D7%A9%D7%A8%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%9C%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%90%D7%AA%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%95%E2%80%AD...){kind=link}