אחרון המשוררים הקנוניים
שמואל טרופ
חיקוי, כך אומרים, הוא הצורה הכנה ביותר של חנופה. כך הוא ללא ספק במקרה של נור אלדין ג'אמי (1414–1492) – משורר, מיסטיקאי סוּפי, חצרן ופילוסוף פרסי. ג'אמי נולד בקרבת הכפר ג'אם בשנת 1414 והיה דמות בולטת ברנסנס של התרבות הפרסית במזרח איראן ובמרכז אסיה בתקופת השושלת הטימורית (1370–1500).
מהמדענים, ההוגים והאמנים הרבים שנהרו לסמרקנד, בירת האימפריה הטימורית, התבלט ג'אמי הן בשל יבול הכתיבה הרב הן בשל התעמקותו בספרות העבר. לצד יצירות פרוזה רבות שכתב בפרסית ובערבית, חיבר ג'אמי בחמישים שנות פעילותו דוגמאות לכל אחת מסוגות השירה הפרסית הקלסית. כל אחד מחיבוריו מעוצב בתבניתה של יצירה קודמת או מתכתב עימה. לדוגמה, היצירה 'מתנת האצילים' (תופחת אלאחראר), אשר עותק נדיר שלה – שנוצר עוד בימי חייו של ג'אמי – נראה כאן, נכתבה כתגובה לשירו הדידקטי של נט'אמי מגנג'ה 'אוצר הסודות' (מח'זן אלאסראר).
ג'אמי לא התכוון לחזור על יצירות או קונוונציות מוקדמות, אלא ליצור קנון חדש, המורכב מן הנושאים והסגנונות של מסורות השירה עד זמנו. הוא נחל הצלחה מרשימה במשימתו, ושיריו התקבלו ונקראו מטורקיה עד הודו – בכל מקום שבו הייתה השפה הפרסית שפת התרבות. המוניטין שלו הלכו והתמעטו כשהשתנה הטעם התרבותי במאות השש–עשרה והשבע–עשרה, אולם בסוף המאה השמונה–עשרה חזר ג'אמי למעמדו הרם בזכות תנועת ה'חזרה למקורות' (בָּאזְגָשְט) באיראן, שהכתירה אותו 'אחרון המשוררים'.
%20%E2%80%AC%E2%80%AE%E2%80%93%E2%80%AC%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A8%E2%80%AD,%20%E2%80%AC%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%A1%D7%95%D6%BC%D7%A4%D7%99%E2%80%AD,%20%E2%80%AC%D7%97%D7%A6%D7%A8%D7%9F%E2%80%AD%20%E2%80%AC...){kind=link}