לאסוף את הפזורה
יוחאי בן–גדליה
גליקל מהמלין (1645–1724) מוכרת בעיקר בשל הזיכרונות שהעלתה על הכתב ביידיש, המספקים הצצה נדירה לחיי אישה יהודייה באשכנז בראשית העת החדשה. בכתב ידה שרדה רק תעודה אחת: הצהרה בחתימתה, שנכללה בפנקס קופת ארץ ישראל של קהילת אלטונה, הסמוכה להמבורג, ובו תיעוד של איסוף התרומות למען עניי ארץ הקודש.
הפנקס מעיד על היבטים מנהליים וכלכליים של השלטון העצמי היהודי בשלהי המאה השבע־עשרה ומלמד על עוצמת הקשר של הקהילה עם ארץ ישראל. הפנקס ומיליוני תעודות נוספות המתעדות את חיי הקהילות היהודיות ברחבי תבל, שמורים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המסונף לספרייה הלאומית. ארכיונים לאומיים הם על פי רוב ארכיוני מדינה, ואילו ייחודו של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי הוא היותו ארכיון לאומי של עם המפוזר ומפורד בין כל העמים. הארכיון נוסד ב־1939, והוא כולל כשישים מיליון דפי מקור וכן העתקים של עשרים וחמישה מיליון דפים שנמצאו בארכיונים ברחבי העולם בעקבות פעולות סקר של הארכיון.
את הארכיון ייסדו מנהיגים ציוניים אשר בראש מעייניהם היו הזיקה של מדינת הלאום היהודי בארץ ישראל להיסטוריה היהודית בגולה וההמשכיות המתקיימת בין החיים בגולה לחיי היהודים בישראל. הם סברו שכדי להבין את ההיסטוריה היהודית גם במפעל הציוני האוונגרדי, יש לכנס במקום אחד את התעודות המתעדות את ההיסטוריה של היהודים בגולה. ״עת לכנוס״, הצהיר אלכס ביין, מהדמויות הבולטות בתחום הארכיונאות בימי ראשית המדינה, ״באמצעות קיבוץ הגלויות של העבר״.
הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי נוסד כמיזם לאומי, אך בה בעת אִתגר את העמדה השלטת במדינת ישראל המתחדשת, ששללה את הגלות ונטתה להתעלם מהקהילות היהודיות מחוץ לארץ ישראל. הארכיון העמיד במוקד את תיעוד ההיסטוריה של אותן קהילות, ובכך אפשר, מאז ועד היום, להבין ולהעריך את תולדותיהן. בכינון הארכיון בירושלים יש משום הליכה בעקבותיה של גליקל מהמלין, שבחרה לתרום לקופת ארץ הקודש ושימרה את הקשר ההדוק שבין התפוצות לארץ ישראל.