דרך קיבוץ גלויות
זכריה רותברט
בשנותיה הראשונות ידעה מדינת ישראל מחסור בדברים רבים: שלום, שגשוג, מזון, יציבות כלכלית ודיור. לעומת זאת, חגים לאומיים היו בשפע. לפי הוראת ראש הממשלה דוד בן־גוריון נקבעו ועוצבו חגים חדשים, שמטרתם לכונן זהות ואתוסים משותפים למדינה היהודית הצעירה ולתושביה. החגים הוטענו בכוונה תחילה בסמליות עמוקה – על־זמנית ואקטואלית גם יחד.
לצבא נשמר מקום מרכזי בחגים אלה שכן באותה תקופה הוא היה אחראי לא רק להגנה על המולדת אלא במידה רבה גם לקליטת העלייה, חינוך ההמונים והנחלת הערכים הציוניים. חודש ימים לאחר שנוסד צבא ההגנה לישראל, צוין חג ראשון כזה, הוא ׳יום ההשבעה׳, שבו נשבעו חיילי צה״ל אמונים. אחריו צוינו ׳יום הצבא׳, שנקבע ביום פטירתו של הרצל, כ׳ בתמוז, וכן ׳יום ההתיישבות׳, שנחגג בחג הסוכות. במהלך ימי החנוכה נחוג ׳יום קיבוץ גלויות׳, ולכבודו נוצרה הכרזה שלפנינו.
את הכרזה עיצב האומן יוחנן סימון (1905–1976), והיא מציגה את הצבא הצעיר ואת המדינה כמוקד משיכה ליהודים בתפוצות. המילים ״וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד־יָם חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם״, המופיעות על הכרזה ומהדהדות הקשרים מקראיים, הן ציטוט משירו של חיים נחמן ביאליק ׳לַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם׳, שבו הֶרמזים מובהקים לחג החנוכה ולמכבים. כל אלו מוסרים מסר המפציר באזרחי ישראל לקבל ולכבד את מאות אלפי העולים החדשים שהגיעו לארץ אך חודשים מספר קודם לכן, רבים מהם כבר שירתו כחיילים.
חגים אלה, שנקבעו בשנותיה הראשונות של המדינה, נשכחו ברובם, ובכל זאת נודע להם תפקיד בפיתוח אתוס לאומי שעל בסיסו יכלה מדינת ישראל הצעירה להתפתח, למרות המחסור הרב.
