זַרעֵי מסורת חדשה
חזי עמיאור
בבוקר ט"ו בשבט תרע"ד (1914) יצאו מאות התלמידים שלמדו בתשעת מוסדות החינוך העבריים בירושלים, מתלמוד התורה הספרדי עד 'בצלאל' ובית המדרש למורים, ופניהם מועדים אל המושבה מוצא שממערב לעיר. התלמידים היו לבושים בבגדי חג וענדו סרטים בצבעי תכלת ולבן. בראש התהלוכה החגיגית עמד המורה חיים אריה זוטא.
במשך מאות השנים שלפני ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, נהגו יהודים בגולה לאכול בט"ו בשבט פירות מארץ ישראל. בעקבות ההתיישבות של עולי העלייה הראשונה במושבות החקלאיות בארץ החלו תכניו של ט"ו בשבט להשתנות.
בשנת 1894 העלה לראשונה ח"א זוטא, אז מורה עברי צעיר ברוסיה, את הרעיון להפוך את ט"ו בשבט ליום שבו יועלה על נס החיבור הציוני של העם היהודי אל הטבע, אל האדמה ואל הלאומיות. זוטא שאב את ההשראה לרעיונו מ–Arbor Day האמריקאי. בשנת 1906 החליטה הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל לאמץ את הרעיון, ומסורת הנטיעות בבתי הספר יצאה לדרך.
עשרים שנה לאחר שהגה את הרעיון ברוסיה, ושמונה שנים לאחר שיזם את קבלתו במערכת החינוך העברית בארץ ישראל, הנהיג זוטא את תלמידי ירושלים אל טקס הנטיעות.
שקיקי בד מיוחדים ובתוכם שתילים הוכנו בעבור התלמידים, שנועדו לשאת אותם במשך שלוש שעות התהלוכה. עם זאת באמצע הדרך החל לרדת גשם, והתלמידים שבו מאוכזבים על עקבותיהם ולא הגיעו אל המושבה מוצא. ייתכן כי זו הסיבה ששקיק הבד לא נזרק אלא נותר למשמרת בספרייה הלאומית, אשר הייתה סמוכה אז מרחק צעדים אחדים בלבד ממסלול התהלוכה.
שקיק השתיל שלא נשתל נותר כעדות מראשיתה של מסורת הנטיעות הארץ ישראלית בט"ו בשבט. הילדים המאוכזבים גדלו והיו לבני הדור הראשון של החינוך העברי בארץ ישראל.