רק המתים לא ימותו
חזי עמיאור
פתק ועליו שש שורות שיר הותירה רחל המשוררת (רחל בלובשטיין, 1890–1931) על שולחנה ביום מותה. שירה האחרון 'מֵתַי' הישיר מבט אל הבדידות שליוותה אותה בשנותיה האחרונות, ואל המוות המתקרב.
לאחר לווייתה של רחל בא מבית העלמין של כנרת אל חדרה בתל אביב זלמן רובשוב (שז"ר), ידידה הוותיק והנאמן. הוא עמד מייד על ייחודו של השיר שמצא, פרסם אותו ושלח את הפתק וכתבי יד נוספים של המשוררת אל הספרייה הלאומית בירושלים.
במידה רבה היה שז"ר, לימים נשיא מדינת ישראל, אחד האחראים לפרסומה של רחל כמשוררת. הוא פתח לפניה את מוסף הספרות של העיתון 'דבר' ופרסם בו את שיריה. הוא דחק בה למסור לו שירים נוספים לפרסום, וכשלא כתבה שירים חדשים – בחר בעצמו שירים ממחברותיה ופרסמם.
רחל מיעטה להוסיף מוטו לשיריה, אך בראש 'מֵתַי' היא קבעה את המשפט "רק המתים לא ימותו", ציטוט מפרי עטו של הסופר העברי יעקב שלום קצנלנבוגן (יש"ק). שז"ר הכיר היטב את הציטוט שכן קצנלנבוגן היה מורו הפרטי בילדותו. הוא טבע ומת בגיל צעיר, וגם יצירתו שקעה בתהום הנשייה.
כשנה לפני שמתה רחל ממחלת השחפת, גם היא בגיל צעיר, ישבו היא ושז"ר על חוף הים בתל אביב, והוא ציטט באוזניה על פה מיצירתו של מורו הנערץ. ארבע המילים נחקקו היטב במוחה של רחל החולה, ולנוכח מותה המתקרב הוסיפו נופך למשמעות החיים והמוות, שבה עסק שירה האחרון.
קצנלנבוגן היה המורה שפתח לפני הילד שז"ר את עולם הספרות העברית, ושז"ר היה העורך שהעלה את רחל על במת השירה העברית. במותה הייתה רחל למשוררת שהקימה יד לאותו סופר עברי נשכח.
%20%E2%80%AC%D7%A2%D7%9C%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%94%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%94%E2%80%AD.%20%E2%80%AC%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%E2%80%AD%20%E2%80%AC%E2%80%AE'%E2%80%AC%D7%9E%D6%B5%D7%AA%D6%B7%D7%99%E2%80%AE'%E2%80%AC%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%A8%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%9E%D7%91%D7%98%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%90%D7%9C%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%94%D7%91%D7%93%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA%E2%80%AD%20%E2%80%AC%D7%A9%D7%9C...){kind=link}