הקמֵעַ
אור אמיר
בשנת 1683 הטיל הצבא העות׳מאני מצור על וינה. בקרב מכריע זה, אשר בלם את התפשטות האימפריה העות׳מאנית באירופה, הגנו על העיר כוחות בית הבסבורג וכוחות פולניים מפני צבא עצום של חיילי רגלים ופרשים עות׳מאנים.
במצור זה (או בהתקפה קודמת על העיר) הותירו אחריהם החיילים העות׳מאנים חפץ יקר ערך: עותק זעיר של הקוראן, שגודלו אינו עולה על גודלה של כף יד. הכתב הכּוּפי הקדום, שבו הועתק כתב היד במאה העשירית, נותר ברור וקריא עד היום.
ספרי קוראן זעירים כגון זה לא נועדו בראש ובראשונה לקריאה. עותקים של הטקסט המקודש נחשבו מאז ומתמיד חפצים קדושים, קמעות בעלי כוחות וסגולות הגנה. לספרי קוראן הנישאים על הגוף או מחוברים לכלי נשק כקמעות, היסטוריה ארוכה ביותר. לעות׳מאנים הייתה מסורת מיוחדת: הם לקחו עימם לקרב דגלי קוראן (סנג׳כּ), שאותם תלו על מוטות צבאיים. ציור זעיר מן המאה השבע־עשרה אף מראה כיצד חוברו ספרי קוראן אלה לראש המוט בעזרת שרשראות. ייתכן שגם הקוראן שלפנינו שימש למטרה זו.
עם זאת קוראן זעיר זה לא סיים את מסעו בווינה. קרוב למאתיים שנים לאחר מכן הוא הושב בנסיבות בלתי־ידועות לסולטאן העות׳מאני עבד אלמג׳יד (1823–1861). הוא נשמר בקופסה מיוחדת שעליה הוטבע חותמו של הסולטאן.
