מלכודת שדים

יואל‭ ‬פינקלמן

בבל העתיקה הייתה רוחשת שדים. באופן מובן למדי פחדו בני התמותה יושבי המקום משדים אלה ועמלו למצוא את הדרך הטובה ביותר להתגונן מפניהם. עדויות לפגיעתם של שדים מופיעות במקומות רבים בתלמוד הבבלי ובמקורות נוספים בני התקופה, ומוזכרות בהם גם כמה שיטות להתגוננות מפניהם: לחשי השבעות, סימני ידיים, הימנעות מהרגלי אכילה מסוימים ונקיטת משנה זהירות במקומות הידועים כרדופי שדים. להבטחת הגנה טובה יותר היה אפשר לשכור את שירותיו של מגרש שדים מקצועי.

שיטה נוספת – שאינה מוזכרת בתלמוד אך הייתה רווחת למדי – הייתה קערות השבעה, ששימשו ללכידת השדים. לדוגמה, אדם הבונה בית יכול להטמין תחת מפתן ביתו קערת חרס הפוכה, והיא תלכוד את השד. אלו לא היו קערות חרס רגילות: נכתבו עליהן לחשים מפורטים, הפוקדים על כוחות הטוב השוכנים בעולם העליון להגן על דיירי הבית מן השדים ומפגיעתם. הלחשים נכתבו לרוב בארמית באותיות עבריות, וציור פשוט של שד הקשור בידיו וברגליו, סייע לשמור על השד לכוד בקערה.

בספרייה הלאומית אצורות כמאתיים וחמישים קערות השבעה מן המאה החמישית עד המאה השמינית לספירה. הטקסטים הארמיים שעליהן הם המאגר המשמעותי היחיד של אותיות עבריות ששרד מבבל בתקופת התלמוד.