אביגיל מחתנת את בנה
יעקב פוקס
לעיתים הסכם משפטי יבש הוא יצירת אמנות מפוארת.
הכתובה היא שטר המפרט את התחייבויותיהם ההדדיות של בני זוג העומדים מתחת לחופה, והיא הייצוג המוחשי של ברית הנישואין ביניהם. כסמל לאיחוד הזוגי זכתה הכתובה ליחס מיוחד, ששטרות גרידא אינם זוכים לו, ומאמצים רבים הושקעו בעיצובה ובעיטורה. אמנם שטר הכתובה משמש בכל קהילות ישראל, אבל לשונו וחזותו משתנים ממקום למקום. הטקסט הבסיסי נשמר בקהילות השונות, אך יש המוסיפים לו פרטים ותנאים אחרים. העיצוב מושפע מהאמנות המקומית, ולכל קהילה סגנון משלה.
הכתובה שלפנינו הוכנה בוונציה בחודש אלול תק״י (1750) לרגל נישואי שתי משפחות בנות הקהילה הספרדית בעיר. החתן הוא יעקב בן דוד ממשפחת מנדס, והכלה היא אסתר בת משה קרדוזו. באופן יוצא דופן גם אימו של החתן אביגיל מוזכרת בשטר הכתובה, והיא אף חתומה עליו. מאחר שאבי החתן דוד מנדס נפטר, ערבה אשתו אביגיל לקיום התחייבויותיו של בנה החתן.
הכתובה מרשימה בגודלה (945×605 מ״מ), ועיטוריה ופארה הרב מעידים על מעמדן הכלכלי והחברתי הרם של המשפחות. בכתובה, המצוירת על קלף, שני שערים, ובהם נכתב טקסט הכתובה. בשער הימני נמצא נוסח הכתובה המקובל, ובשמאלי – חמישה תנאים שנהגו להוסיף בוונציה. עיטורי הכתובה רבים ומגוונים, ובהם ציורי פרחים וציפורים, היוצרים אווירה של גן עדן; ציור של ירושלים, ובמרכזה בית המקדש; כלי המקדש; מדליונים ובתוכם שנים־עשר המזלות למזל טוב ולהצלחת הנישואין; שתי תמונות מקראיות – יונה, היוצא מפי הדג, ושמשון, המשסע את האריה. בראש הכתובה נמצאים סמלי שתי המשפחות כעדות לכך שהנישואין הם גם אמצעי לשיתוף פעולה חברתי וכלכלי ביניהן.
